"כשהיה רבי ישראל בעל שם טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה הייתה מתבטלת. לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ' צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש. ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס. והגיע זמנו של רבי ישראל מרוזין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש- ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יודע למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך', ודי היה בכך."
(מתוך: "האור הגנוז", מרטין בובר)
סיפור מופלא זה ניתן לפרשו פירושים רבים ושונים. הפרשנות שאביא מולו קשורה למהות הטיפולית. במקרה הראשון מסוגל האדם למצוא את המקום, ללכת אליו ולומר תפילה – ומה שצריך היה לקרות – קורה. ישנה פה אינטגרציה בין כוונה, חשיבה ועשייה – אנו יכולים לראות כאן אדם פתור, שרואה, חושב ועושה, ומה שמתקיים בחייו מתקיים בהתאם לראייתו, לרצונו. אך זה אינו הסיפור של רובנו, רובנו לקויים או בהתכוונות, או בחשיבה, או בעשייה – אין סנכרון, אין קשר ישיר ופתור בין המחשבה, המילה והמעשה – אותו שילוש מקודש בחיינו. המחשבה כמכווננת, המילה כממקדת והמעשה כפעולה.
גם אם נתייחס לארבעת הסיפורים הקטנים האלה כסיפור על אדם אחד, נוכל לאתר בחיים תהליך של הידרדרות, או להיפך של צמיחה ביכולות שלנו לפעול עם שלושת הכשרים הללו – הכוח המתכוון-המְדמה, הכוח החושב והכוח הפועל.
הסיפור השני מתייחס כבר למקום שבו כוח העשייה קטֵן, אין אפשרות כבר להדליק את האש – יסוד מהותי בחיינו חסר כבר, הניצוץ, הכוח המניע, הדחף, ובכל זאת החיים ממשיכים, מה שצריך לקרות – קורה.
בסיפור השלישי נאבד עוד כוח, כוח של אמונה, של תקווה – הכוח להתפלל. כוחות חיים עוזבים אותנו, מן הכוח המעובה יותר – הכוח לעשות, עד כוחות מעודנים יותר – הכוח להאמין, לקוות, ובכל זאת לחיים יש כוח משלהם, תודה לאל, הם ממשיכים.
בסיפור הרביעי האדם כבר אינו עושה, הוא משחזר, הוא משחזר את הכשרים שהיו לו, או איזשהם כשרים היפותטיים – ומתרפא, ואפילו מרפא. והסיפור הזה הוא הסיפור המופלא ביותר, הוא המעודן ביותר – האדם ויתר על עשייה, ויתר על חשיבה; המְספר אינו חושב, הוא רק משחזר, ובשחזור הזה בונה את הכול בחזרה ומאפשר לעצמו החזרת כל הכשרים, גם אם לא ברמה הממשית, הרי ברמה המעודנת, שפועלת את פעולתה בעולם. זהו סיפור של סוף-חיים, במובן של השלמת מעגל, וזהו גם הסיפור הטיפולי.
הסיפור הטיפולי איננו סיפור מאגי, אלא סיפור סימבולי-ניסי. אין כאן פעולה מאגית, כגון הדלקת אש, אמירת תפילה, ישנה כאן "רק פעולה סימבולית" – סיפור הסיפור. במהלך הטיפול אנו משחזרים את סיפור חיינו, ובאמצעות הסיפורים מחזירים לעצמנו את הכוחות שאיבדנו בדרך, והנס מתרחש, הגזֵירה מתבטלת. אותו חלק גזור, שגזרנו מעצמנו, שלעולם לא האמנו שנוכל לשוב אליו, להתחמם באור המדורה שלנו, להסכים ולמלמל בשפתינו את התפילה – כבר לא האמנו בהתקיימות של האפשרות הזאת בחיינו, אבל בעזרת דו-השיח הפורה של המטפל ושלנו, או המטפל והמטופל שבתוכנו, אנו מוכנים לשבת שוב על הכורסא, כשהוא, המטפל, יושב מולנו ואנו מוכנים שוב לשמוע ולהשמיע, והכוח קם ומתחייה לנגד עינינו – היער, האש, התפילה – אנו שוב שם. במסתרי חדר הטיפולים, במסתרי בית- המקדש הזה מתקיים הטקס הנעלה מכולם, כלום לא קורה, הכול בראש, הכול וירטואלי; "זה רק בראש", אבל כל המציאות היא רק בראש שלנו, ופתאום אנו רשאים שוב להתפלל, שוב לבקש את מה שמזמן לא העזנו לבקש עבורנו.
תפילה היא התשובה, לא השאלה. ברגע שאדם יכול להביא את עצמו לידי תפילה אמיתית, שם נמצא המענה, כי תפילה היא תדר מסוים, וכשהוא חסר בתוכנו אין באפשרותנו להתחבר לריפוי. ולאחר התפילה תימצא גם האש, וכשהאש תימצא – יסתיים הטיפול, כי אם האדם יודע שוב להפיק את האש מתוכו, הוא אינו זקוק עוד למטפל, שיעשה זאת עבורו. המטפל הוא זה שמצית עבורנו את האש, כשהיא כבית אנו חוזרים אליו שוב ושוב, עד שאנו לומדים לשמר אותה בקרבנו כאש-התמיד שבבית המקדש, אולי לא גדולה, אולי לא להבה ענקית, אבל מתקיימת באיזשהי רציפות.
כשיש אש, יש חיים וראייה – שני דברים מהותיים לקיום האנושי. האדם הוא יצור רואה, והכוונה בראייה היא לראייה עצמית. מאז הגירוש מגן-העדן ניתנה לאדם היכולת לראות את עצמו, כלומר לפקוח את ראייתו. כי מדובר כאן בראייה כפעילות תודעתית ולא בראייה הפיזית של עינינו, המתבוננות החוצה.
היכולת לראות את עצמי היא יכולת השמורה לאדם בלבד, לא לחיה ואף לא לאלוהות.
האלוהות בראה את האדם כדי להשיג את היכולת הזאת באמצעות האדם.
בחדר הטיפולים קורה התהליך המופלא הזה – נדלקת האש, כלומר האדם מחזיר לעצמו את החיים דרך התודעה הרואה, המשחזרת. "אלוהים ברא את האדם כיוון שהוא אוהב סיפורים", כך נאמר – והסיפורים מחַיים את האלוהות, כלומר את האלוהות שבנו. באמצעות הסיפור, אותו שלב מעודן, אותו שלב, שכמעט לא מובן בכלל – מה הקשר שבינינו לבין המציאות – מתקיים הנס הריפויי.
נכון שאנו הסיפור של אלוהים, אבל נבראנו כך שאנו מתערבים בסיפור. אנו הסופרים והמספרים בעת ובעונה אחת, ומה שמסופר – מתקיים,
"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור"– וכך קורה.
