"אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, פתחה את נאום הזכייה שלה בתיאור תמונה ישנה בשחור לבן של אמה. התמונה, שאהבה להביט בה כילדה, צולמה כמה שנים לפני שנולדה. וואנדה סלבובסקה בת העשרים ומשהו נראית בה כמביטה אל האינסוף, הבעה נוגה על פניה. כששאלה אותה אולגה הילדה, במה שהפך לריטואל ילדות, מדוע היא עצובה, נהגה אמה להשיב לה, 'אני עצובה מפני שאת עדיין לא איתי. מפני שמבלי להכיר אותך, התגעגעתי אלייך'.
'תמיד תהיתי איך אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים, אבל הסיפור הזה', היא אמרה בנאום, 'העניק לי כוח שמלווה אותי כל חיי…'
אמה הפכה 'את קיומה למשהו שמעבר לחומר ולחומריות של העולם הקיים, מעבר לסיבה ותוצאה, מעבר למקרה ולחוקי ההסתברות'.
'אמי הציבה את קיומי כמחוץ לזמן, במתיקות של נצח. במוחי הילדי הבנתי אז שיש בי יותר משיכולתי לדמיין. שגם אילו אמרתי 'אני אבודה', עדיין התחלתי ב'אני', המלה החשובה והמוזרה ביותר. וכך, אישה צעירה, שמעולם לא היתה דתייה – אמי – נתנה לי משהו שפעם קראו לו נשמה. בכך היא סיפרה לי את העולם בדרכה של המספרת הרכה ביותר', אמרה"
(גלריה, עיתון "הארץ", ה-3.9.21, כתבה נילי איזיקוביץ)
הביוגרפיה לוקחת למסע בזמן ולמסע שמעבר לזמן. מפגישה את הנצח עם האירוע המתרחש בכאן ובעכשיו.
ההתבוננות הביוגרפית נוגעת במסתורין של הזמן, במסתורין של הנשמה, ובמפגש של נשמה שהתגשמה בזמן. זהו מפגש ייחודי ואוניברסלי. ייחודי – כי הוא קורה לאדם מסויים ברגע נתון. כל העולמות כולם מפנים מבטם למפגש הזה. האדם הופך להיות צומת שבתוכו מתרחשת הדינמיקה הזאת שבין היומיומי לנשגב.
בעיניים הארציות אנשים יביטו ויאמרו: "זה פשוט קרה", בעיניים הרוחיות, המביטות חלקית אל מעבר למסך, הושקעה עבודה עצומה ומעוררת יראה כדי שהאירוע המסוים הזה יקרה.
מישהו צועד בשביל חניכתו, השני צועד בשביל חניכתו. המפגש ביניהם בין אם מדובר בבן-זוג, בן או בת, חבר או חברה אינו מקרי. זמן רב תוכנן המפגש הזה מעבר לסף, הצטלבות של כל כך הרבה פרמטרים ותיאום מדויק. אף אחד אחר לא יכול לעמוד במקום הזה, בזמן הזה, זה קדוש, אדמת-קודש הקוראת: "של נעלייך מעל רגלייך".
