סיפורו של קירזאי

סיפורו של קירזאי

לפני שנים רבות חי סוחר צעיר בשם קירזאי. באחד הימים נאלץ קירזאי לנסוע לרגל עסקיו לכפר טשיגן, כמאתיים קילומטרים ממקום מושבו. בנסיבות רגילות היה בוחר בדרך עוקפת העוברת למרגלות ההרים; דרך שהיתה מאפשרת לו לערוך את מסעו בצל ההרים, מוגן מהשמש הקופחת, אך בפעם הזאת היה קירזאי דחוק בזמן; היה עליו להגיע לטשיגן מוקדם ככל האפשר, על כן החליט להגיע למטרתו בקו ישר כשהוא חוצה את מדבר סיר-דריה.

מדבר סיר-דריה ידוע בשמש היוקדת שלו, ורק מעטים מעיזים להסתכן ולחצות אותו. אף על פי כן השקה קירזאי את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.

שעות אחדות לאחר מכן החלו רוחות המדבר לנשוב בחוזקה. קירזאי רטן לעצמו והאיץ בגמלו. לפתע עצר מוכה תימהון. במרחק של מאה פסיעות ממנו התחוללה סופה אדירה. מעולם לא ראה משהו דומה לזה.

הסופה הטילה אור ארגמני סביב סביב; אפילו החול שינה את צבעו.

קירזאי היסס: האם עליו ללכת בדרך עוקפת כדי לא להתמודד עם התופעה המוזרה הזו, או שמא עליו לפלס דרכו ישר קדימה? קירזאי נחפז מאוד. הוא חש שאין הוא יכול להרשות לעצמו דרך איטית יותר. על כן הרכין את ראשו, כיווץ את כתפיו ושעט קדימה.

להפתעתו, ברגע שחדר לתחום הסערה, שככה מאוד הרוח ושוב לא הצליפה בחדות על פניו.

הוא חש מרוצה מכך שקיבל את ההחלטה הנכונה. אך לפתע נאלץ לעצור שוב. במרחק פסיעות אחדות לפניו הבחין בדמות אדם שרועה על הקרקע סמוך לגמל מוברך. קירזאי מיהר לרדת מגמלו כדי לראות מה התקלה.

ראשה של הדמות היה עטוף ברדיד, אך קירזאי יכול היה לראות שאדם זקן לפניו. הזקן פתח את עיניו, הסתכל בקירזאי במבט בוחן, ואז לחש בקול צרוד:

"האם זה…אתה?"

קירזאי צחק והניד בראשו. "מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סיר-דריה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"

הזקן לא השיב דבר, וקירזאי המשיך ואמר"

"בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"

"אל גיבה." נאנח הזקן, "אבל אין לי יותר מים."

קירזאי שקל את הדברים בדעתו. לבטח יוכל לחלוק מעט ממימיו עם הזקן, אך אם יעשה כן, יסתכן בכך, שלו עצמו יחסרו מים. אך הוא לא יכול היה לעזוב את הזקן סתם כך. אדם אינו כלב שתניח לו לגווע בלי מבט נוסף.

"לעזאזל עם כל תוכניותי", חשב קירזאי, "אם אזדקק למים כל שעלי לעשות הוא לפלס לי דרך אל השביל שלרגלי ההרים. חיי אדם חשובים יותר מפגישת עסקים!"

הוא עזר לזקן ללגום מעט מים, מילא את אחד הנאדות שלו, וסייע לו לעלות על גמלו.

"המשך ישר בדרך זו", אמר לו בהצביעו לכיוון שבא ממנו, "ותגיע לגיבה תוך שעתיים."

הזקן החווה בידיו תנועה של הכרת תודה. בטרם עזב את המקום הביט רגע ארוך בקירזאי וביטא מילים מוזרות אלה: "יום אחד המדבר ישלם לך".

הוא דירבן את גמלו, והפנה אותו לכיוון שקירזאי הורה לו. 

קירזאי המשיך בדרכו. הוא החמיץ את שעת הכושר שחיכתה לו בטשיגן, אך חש שלם עם עצמו.

חלפו שלושים שנה. לרגל עסקיו היה על קירזאי לעשות תכופות את הדרך בין גיבה לטשיגן. הוא לא הפך לאדם עשיר, אך מה שהרוויח היה בו די כדי לקיים בכבוד את משפחתו. ליותר מכך לא שאף.

יום אחד בעת שמכר עורות בשוק של טשיגן, נודע לו שבנו חולה מאוד. היה עליו להגיע אליו בכל המהירות האפשרית. קירזאי לא היסס. הוא זכר את קיצור הדרך במדבר, שהתכוון לקחת שלושים שנה לפני כן. הוא השקה את גמלו, מילא את נאדות המים שלו, ויצא לדרך.

במהלך הדרך נלחם כנגד הזמן ודרבן ללא הרף את גמלו. הוא לא עצר בדהירתו אפילו בעת שלגם מים מהנאד, ודבר זה היה בעוכריו: הנאד החליק ונפל לפתע מבין ידיו ובטרם עלה בידו לרדת מהגמל ולהרימו כבר נשפכו כל המים ונעלמו בין חולות המדבר. קירזאי גידף בקול רם. עם נאד אחד בלבד של מים יהיה זה בלתי אפשרי לחצות את המדבר. אך בהרהרו בבנו החולה המשיך האיש הזקן בדרכו.

"אני מוכרח לעשות את זה. אני אצליח!"

השמש של סיר-דריה היא חסרת רחמים. אין זה מעניינה מהן המטרות שלשמן מעז אדם פניו כנגד קרניה. היא לוהטת בהתמדה בלי ליאות, ותמיד באותה עוצמה. עד מהרה נוכח קירזאי לדעת כי טעה טעות מרה. גרונו ניחר מצמא, לשונו תפחה בפיו, וגופו בער. הנאד היחיד שנותר לו היה כבר ריק ממים ועתה, למרבה חרדתו ראה שסופת חול מתעוררת. הוא עטף את ראשו ברדידו, עצם את עיניו, והניח לגמל שלו לשאת אותו קדימה לכל אשר יחפוץ. שוב לא היה מודע למה שקורה סביבו. סערה אדירה התחוללה עתה לא הרחק ממנו. הסערה הטילה אור ארגמני רך, אבל קירזאי נותר חסר הכרה ולא השגיח בדבר. הגמל דבר אל תוך הסערה, התקדם צעדים אחדים, ואז כשל לפתע וצנח תחתיו. קירזאי הוטל אל הקרקע. "אני מחוסל", חשב, "בני לא יזכה לראות אותי שוב."

לפתע בקעה קריאת שמחה מגרונו. אדם רכוב על גב גמל התקרב לעברו. אך ככול שהתקרב הרוכב הפכה שמחתו של קירזאי לתימהון. אדם זה שירד עכשיו מגמלו וניגש אליו – קירזאי הכיר אותו. הוא זיהה את פניו הצעירות, את בגדיו, ואפילו את הגמל שרכב עליו! גמל שקירזאי עצמו רכש תמורת שני אגרטלים יקרי ערך לפני שנים רבות.

קירזאי היה בטוח: האיש הצעיר שבא לעזור לו היה הוא עצמו! זה היה קירזאי כפי שהיה לפני שלושים שנה.

 "האם זה…אתה?" לחש קירזאי בקול צרוד.

 "מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סיר-דריה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"

קירזאי לא השיב דבר, הוא לא ידע מה לומר. האם עליו לספר לאיש הצעיר מי הוא, או לעבור על כך בשתיקה?

בינתיים המשיך הצעיר בדבריו: "בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"

"אל גיבה". השיב קירזאי, "אבל אין לי יותר מים." קירזאי ראה כיצד שקל הצעיר את המצב בדעתו, והוא ידע בדיוק מה חולף בראשו: האם עליו לעזור לקירזאי או להמשיך בדרכו לענייניו שלו?

אך קירזאי גם ידע מה תהיה החלטתו, והוא חייך בעת שהתבונן בצעיר המציע לו לגימת מים. הצעיר מילא את הנאד הריק שלו, סייע לו לעלות על גמלו, והורה באצבעו:

"המשך ישר בדרך זו ותגיע לגיבה תוך שעתיים."

קירזאי הזקן התבונן רגע ארוך בפניו של האיש הצעיר שהיה פעם, והחווה בידו תנועה של הכרת תודה. הוא ביקש לדבר עם האיש הצעיר על אודות דברים רבים, אך עלה בידו רק לפלוט את המילים האלה:

""יום אחד המדבר ישלם לך."

ואז החיש את דרכו לגיבה, מקום שבו חיכה לו בנו.

קירזאי היה לאדם חכם, מכובד על ידי כול, וכאשר סיפר את סיפורו המוזר, כל מי ששמע אותו האמין לו. מאז אותו זמן נודע המדבר של סיר-דריה בשם סמובסטרצ'ה, שפירושו המדבר שבו פוגש אדם את עצמו.

תירגם וערך: יואל שלום פרץ